Parshat תשעה באב
Compiled and Edited by Elan Perchik
|
||
|
הרב פסח קראהן
הציצית
ביולי 2011 נרצח לייבי קלצקי בגיל שמונה. הטרגדיה הנוראה זעזעה את העולם היהודי והרבה דמעות קורעות לב הוזלו מכל עם ישראל, אנשים, נשים וטף.
אני זוכר ששמעתי את הבשורות המצערות ותהיתי מה לעשות: לא הכרתי את משפחת קלצקי אישית והתלבטתי אם לנסוע לביתם בברוקלין לנחם אבלים. אך אז הסקתי שאין זו אבידה פרטית בלבד; זוהי אבידה כללית של כל עם ישראל. ואז, החלטתי ללכת.
כאשר הגעתי לביתם של משפחת קלצקי, התפלאתי לראות המוני אנשים עומדים בתור בחוץ. מאבטחים עזרו לאנשים להיכנס ולצאת מהבית. סוף סוף, אחרי זמן-מה, נכנסתי לבית משפחת קלצקי וניגשתי לנחמן, אביו של לייבי. בתנחומים מעומק ליבי, אמרתי בשקט, "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
עמדתי להסתובב. אך אז נחמן הסתכל בי. "אני מכיר אותך," הוא אמר. "בני, לייבי, היה רגיל לצפות בווידאוים שלך בתשעה באב. שב, אני רוצה לדבר איתך." זה היה מאוד מפתיע בשבילי. אבל, כמובן, התיישבתי בעדינות.
אחרי שדיברנו זמן קצר, הוא אמר לי, "האם תוכל לדבר עם אשתי ובנותיי בבקשה? הן צריכות חיזוק. לייבי היה הבן היחיד שלנו. אני אבקש מכולם לעזוב את החדר כדי שיהיה לכם זמן פרטי לדבר."
לפי בקשתו של נחמן, התחלתי לדבר לאשתו וארבע הבנות. אחרי שעשיתי כן די הרבה זמן, הבעתי להם את תנחומיי ועזבתי. אך זו לא היתה הפעם האחרונה שראיתי את משפחת קלצקי. במשך הזמן, התקרבתי יותר ויותר לנחמן במיוחד. פעם אחת, הוא סיפר לי מה שקרה רק שעתיים אחרי שעזבתי את ביתם בימי השבעה:
אישה באה לבקר את גברת קלצקי. "גברת קלצקי," היא אמרה, "אני רוצה להודות לך." כשזו תמהה מה היא עשתה לאישה הזו שלא הכירה כלל, הוגד לה, "יש לי בן בגיל תשע שהתחיל להתמרד לפני כמה שבועות. הוא הפסיק ללבוש את הציצית שלו, ולא משנה מה עשינו אני ובעלי, הוא לא ישנה את דעתו כלל. קנינו לו מתנות והצענו תמריצים, אבל אלו לא הועילו. כל מה שעשינו, לטוב או לרע, היה ללא תועלת. הוא לא ילבש את הציצית שלו, לא לבית הספר ולא לקייטנה.
"אבל, בוקר אחד, הוא ירד לקומה התחתונה בעודו לובש את הציצית שלו. "למה אתה לובש את הציצית שלך?" שאלתי. "אני כל כך שמחה לראות זאת!" "אני לובש אותן לזכות מציאת לייבי," הוא אמר.
"ביומיים שלאחר מכן, בני לבש את הציצית שלו. ואז, בא יום מבשר הרעות ושמענו את החדשות. כאשר זה קרה, לא הייתי בטוחה איך בני יגיב לכך. אולי, יפסיק ללבוש את הציצית שלו בכעס ותרעומת. חיכיתי לראות מה יביא הבוקר הבא.
"כאשר עמדתי ליד המדרגות מוקדם למחרת, הסתכלתי למעלה לראות מה יעשה בני. ואז הוא יצא מהחדר שלו… כשהוא לובש ציצית. וברוך ד', הוא לובש אותן מאז.
"לכן אני רוצה להודות לך, גברת קלצקי. רק בזכות בנך, לייבי, בני מוּנָע להתחיל שוב ללבוש את הציצית שלו."
אך אין זה סוף הסיפור.
"שלושה שבועות לאחר מכן," נחמן הוסיף לספר לי, "צלצלתי לאם שביקרה בביתנו וסיפרה לנו את סיפור בנה הסורר. אמרתי לה, 'אם לא יפריע לך, האם תוכלי לבוא עם בנך לביתי? משפחתי רוצה לראות אתכם.' האם והבן הסכימו לבוא ויצאו לדרך לביתינו.
כשהילד נכנס עם אמו, נישקתי לו בעדינות. "אין זו נשיקה ממני," אמרתי, "היא נשיקה מבני, לייבי." אז הושבתי את הילד ליד השולחן ואמרתי לו, "אני רק רוצה שתדע כמה אנחנו גאים בך. שמענו שהתחלת ללבוש ציצית לזכות מציאת בני. אנחנו מעריכים את זה מאוד."
ואז נחמן קלצקי הוציא את הציצית של לייבי והושיט אותה לילד. "אלו שלך עכשיו. תלבש אותן כל יום לזכות לייבי."
כל בוקר עד היום הזה, הילד הזה שהוא כרגע בן עשר, לובש ציצית זו. ולפני שהוא לובש אותן, הוא אומר: "לזכר נשמת לייבי קלצקי".
הרב בן-ציון קלצקו
רפואת שבורי הלב
בתפילותינו היומיות מברכים את ברכת ''בונה ירושלים'', בה מביעים את שאיפתנו העמוקה לבניין ירושלים מחדש והשבת בית דוד לכבודו. אולם, במקום אחר בתפילותינו, זוכים ללמוד את השיטה המדויקת בה נביא את התקופה הנפלאה הזו.
"בונה ירושלים, ד'; נדחי ישרא-ל יכנס. הרופא לשבורי לב, ומחבש לעצבותם" (תהילים קמ''ז, ב'-ג')
אנו מביעים את רצוננו האמיתי לראות את תפארת ירושלים צומחת שוב ומספרים את כל הדרכים בהן ד' מנהג באהבה את כל בריאתו. הוא מנחם את השבורים ברוחם ושרויים בכאב. אך מהו הקשר בין השניים? מה יש לבנין ירושלים עם תמיכת הסובלים?
התשובה היא בדיוק כך. ללכת בדרכי ד' ולעשות מעשים כאלה, היא הדרך להביא את התקופה לה קיווינו, תקופת בניין ירושלים. משבונים מחדש את חיי אחרים שנשברו, עוזרים לבנות מחדש את בית המקדש. אנו מְצֻוִּים לדאוג באמת לשבורי-הלב ולאלו הצריכים נחמה. מי שעבר גירושין מכאיבים לאחרונה, ילדים שיש להם רק הורה אחד, אב שאיבד את עבודתו ואינו יודע איך ישלם את חשבון החשמל, ומי שאיבדו את אמונתם משום שמישהו חביב עליהם חולה וניבויו של הרופא אינו מבשר טובות. מתוך שנרים את רוחם של אנשים ומשפחות מסכנים כאלה, ושנעניק להם תמיכה מעומק הלב, נבנה את ירושלים.
אולם, למרבה הצער, מספר עוברי נסיונות היום הוא נורא גדול. איך נוכל באמת לרפא את פצעי כל הסובלים? מה נוכל לעשות להשיב את חיי אחינו השבורים לאיתנם? צריכים רק להסתכל בפסוק הבא לתשובה שלנו: "מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא" (שם, ד').
קיימים רבבי הכוכבים הנמצאים בגלקסיה וד' מונה כל אחד מהם וקורא להם בשמם המיוחד. למרות שישנם אינספור כוכבים, ד' סופר אותם אחד-אחד. אולי נטען שכוכב אחד יותר או אחד פחות לא ישנה שום דבר. אבל זה רחוק מהאמת. לכל אחד ואחד יש תפקיד מסוים משלו ומשמש את תכליתו המיוחדת.
כך גם לגבי עם ישראל. כל יחיד בכלל ישראל חשוב וממלא תפקיד מיוחד. יהודי אחד נוסף פירושו קיום עולם אחר לגמרי, יהודי אחד פחות פירושו אובדן עולם מלא. זוהי הדרך בה חובשים את הפצעים ומרפאים את הצלקות של כל אדם שסובל. עלינו לראות את צרתו כחשובה ומוחשית לנו עד אין קץ. החשיבות של כל יהודי היא מעל ומעבר לכל תיאור.
לפני כמה זמן, אשתי תכננה לקחת את בתי בת השמונה לקוצנרט יחד עם חברה שלה. מודעת לכך שאם הילדה נפטרה, אשתי הזכירה לבתי, בעדינות, להיות רגישה לתחושות שלה.
אחר כך, בדרך הביתה, אשתי הורידה את חברתה של בתי בביתה. בתי נאנחה, כאילו הוקל מעליה משא כבד.
"הכל בסדר?" שאלה אשתי. "מה קרה?" "שום דבר," ענתה בתי. "רק שהשעות האחרונות היו קצת קשות בשבילי. במשך כל הערב דקדקתי לא לקרוא לך 'אמא'. כמה פעמים רציתי לצעוק 'אמא!' אבל התאפקתי. לא רציתי להזכיר לחברה שלי שעכשיו אין לה אמא ולגרום לה להרגיש רע."
מתוך הכרה בכאבם של כל אחד מהיהודים הסובלים ומתוך טיפול בהם אישית נוכל לבנות מחדש את חייהם המצערים. כשמתמקדים בהם מקרינים אור של חום ותקווה על ליבם המוטרדים. ואז, הכוכבים היפים האלו אינם דועכים ונהיים לפליטת עשן עמומה. להיפך, הם מומרצים להאיר בבהירות יתירה ולהמשיך בתפקידם המיוחד כבני ד' הזוהרים.
הרב יששכר פרנד
לשמוע את הבכיות
כאשר מגיעים לבית הכנסת בשבת לפני תשעה באב, שבת חזון, מתמקמת אווירת אבלות ועצבות. לרגל יום תשעה באב הבא, אחרי קריאת התורה, פונים לדבריו המפחידים והמאלפים של ישעיה הנביא.
אחרי דבריו המאשימים, בהם ישעיה מפרט את העבירות החמורות שעשו כלל ישראל, הוא טוען את הטענה האחרונה ששוברת את לבו של כל יהודי. "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ" (ישעיה א' ט''ו). ד' פשוט לא ישמע לתפילותינו. ייתכן שאין עונש גדול מזה. לפעמים אנחנו עלולים להיות נתונים בנסיונות וצרות. אבל תמיד נחמתנו ותקוותנו היא לפתוח סידור ותהילים. אם אין זו ברירה עוד, גורלנו יהיה בכי רע.
אך אז ישעיה משנה את נוסחו הנוקב ואומר שלא אבדה כל תקווה. אפשר לנו לתקן את דרכינו ולשוב לתפארתנו. אפשר לנו לפתוח את שערי התפילה ושד' עוד ישמע לדברים היוצאים מעומק לבנו. ישעיה מורה את עשרה מרכיבי התשובה: "רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי. חִדְלוּ הָרֵעַ, לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (שם ט''ז-י''ז). אחר כך, ד' מצווה אותנו: "לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה" (שם י''ח). אם כך נעשה, מבטיח ישעיה, אז "אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ." אנחנו יכולים לשפר את מצבנו האומלל ולזכות מחדש בכבודנו.
בעשרת הדרגות האלו בתשובה, ישעיה מתחיל בהצהרה כללית לטהר את עצמנו. משם הוא מתקדם בהדרגה להשלמת הרשימה לתשובה השלמה. רש"י מעיר ששלבי תשובה אלו, בעצם, תואמים לעשרת ימי תשובה בין ראש השנה ליום הכיפורים. הם המעשים שעלינו לקבל על עצמנו וליישם.
מכיוון שכך, מסתבר שהדרגה התשיעית והאחרונה לפני חשבון-הנפש שלנו עם ד' היא השיא של כולם. "ריבו אלמנה!" צועק ישעיה. האישה שהיא לפעמים חסרת-ישע ובלתי-נראית, האישה שאיבדה את קולה בקהילה ומרגישה שהיא לא חשובה עוד. דאגו לה וטפלו בה. זהו הדבר הכי גדול שתוכלו לעשות, אומר ישעיה.
עם זאת, זה נראה די מוזר. מדוע תהיה הדאגה לאלמנה בראש? מהו כל כך חשוב ב''ריבו אלמנה'' שרוצה ישעיה להדגיש אותו ולהורות אותנו בו?
דמיין את המחזה הבא. אתה יושב בבית והפעמון מצלצל. אלמנה עומדת בחוץ. "לאחרונה איבדתי את בעלי. יש לי כמה ילדים בבית; אני צריכה לספק להם מזון. הממשלה איימה לעקל את ביתי, ואני לבד. האם אתה יכול לתת כמה דולרים?" האם פתיחת פנקס הצ'קים לאישה האומללה הזאת מתאימה להגדרתו של ישעיה כתשובה עליונה? רק לב אבן יגרום לך לסגור את הדלת ולסרב לעזור לה לחלוטין. אם כן, על מה ישעיה מדבר?
הרב זליג אפשטיין זצ"ל, ראש הישיבה של שער התורה בקווינס, ניו יורק, היה ידוע כאיש של גדלות וחכמה גבוהות. הוא היה ראוי לכינוי "ראש הישיבה של ראש הישיבה": שימש כיעד להמוני אנשים וגם רבנים אחרים שביקשו הדרכה. הוא איש שפסק והכריע בעניינים חמורים ואשר כתפיו הרחבות סיפקו עזרה ותמיכה לכל מי שצריך.
במקרה אחד כזה, רב זליג כיתף את הנטלים של אישה שהתאלמנה בצורה טרגית. היא ובעלה שרדו יחד את השואה והגיעו לחופי אמריקה לגדל משפחה של שלושה ילדים. אבל למרבה הצער, צרות השואה שברו את בעלה בצורה בלתי הפיכה והוא החליט לסיים את חייו וכך עזב את אשתו. היא ניצבה כעת בפני חיים עתידיים כניצולת שואה וכאלמנה בודדה.
היא היתה זקוקה להישען על מישהו, ורב זליג היה האדם ההוא. הוא היה האדם אליו היא פנתה; הכתף המטפורית עליה היא בכתה. היא עצמה הייתה אישה שברירית מאוד, כפי שניתן לדמיין.
זמן-מה אחר כך, אחד מילדיה חלה עד מאוד והיה זקוק לטיפולים. ואכן, רב זליג קיבל את הנטל על עצמו. הוא השגיח בכל ההליכים הרפואים הנצרכים לילד הזה, ומאמציו הצליחו. לפחות, לטווח קצר.
ערב יום הכיפורים אחד המצב התדרדר. הצרות שכבר הדאיגו את האלמנה הזו גדלו אף יותר: בנה היקר נפטר. כבר היה קרוב מדיי ליום הכיפורים כדי להמשיך עם הקבורה, ואז, בהכרח דחו אותה ליום אחר. אבל הנה הייתה האישה הזאת, ששרדה את תופת השואה, איבדה בעל עקב התאבדות ועכשיו בן בגלל מחלה. היא יכלה בהחלט למלא כוס בדמעות. אולם רב זליג היה קצת יותר מודאג מכך.
בדרכו לכל נדרי, מאוחר יותר באותו לילה, רב זליג התחיל לחשוב אם אולי טרגדיה זו תהיה הקש שישבור את גב הגמל. אולי האישה הזאת לא תוכל לסבול את אבדון הזה, תתמוטט ותישבר כמו בעלה.
רב זליג החליט אז לדלג על כל נדרי ויום הכיפורים. במקום כך הוא ילך לביתה של האישה הזו לשהות איתה באותו יום. אם יתן לה את התמיכה הרגשית הנצרכת לה בתקופה מכאיבה כזו, אולי היא תוכל לצאת מהצרה. אבל כשהמשיך רב זליג ללכת, הוא חשבן שייקח לו יותר משעה להגיע לביתה. ואולי שעה היתה זמן ארוך מדיי.
ללא היסוס נוסף, רב זליג החליט להתייעץ עם מורו הרוחני, הרב יעקב קמנצקי. הוא נכנס לישיבה ''תורה ודעת'', שם התפלל רב יעקב, ותפס אותו באמצע ברכות קריאת שמע. אבל לרב זליג הייתה שאלה דחופה. אי אפשר לחכות איתה אף רגע. הוא ניגש לרב יעקב ושאל: "האם מותר לי לעלות לאוטובוס לבקר את האלמנה הזאת כדי שלא תישאר לבדה?" רב יעקב היה מודע לכך שנשיאת הכסף עבור נסיעה באוטובוס והנסיעה לביתה של האישה יכללו חילול יום הכיפורים. בכל זאת הוא הצביע על כמה מטבעות שהיו לידו. הכסף שייעד רב יעקב לנסיעתו באוטובוס אחרי יום הכיפורים שימש את רב זליג במקומו.
ואז, הרב זליג אפשטיין, אחד מגדולי הדור ההוא, עלה לאוטובוס ונסע לאלמנה הזאת בעצם יום הכיפורים כדי שהיא לא תהיה לבד. וכל זה היה מחשש שאולי מאומללות חייה היא תחליט לקצר אותם. שם נשאר רב זליג לשאר יום הכיפורים, דואג ומנחם את האישה שעמדה בעת מצוקה.
זוהי כוונתו של ישעיה הנביא בדברו על ריבו אלמנה. ישעיה ממריץ אותנו לעשות הרבה יותר מפשוט לענות לנקישה על הדלת. עלינו להיות יוזמים ולדמיין את כל האנשים שהוכו בתהפוכות החיים וכמעט והתייאשו על כל מה שיש להם. עלינו לשמוע את זעקותיהם הדוממות ולענות ללא היסוס.
שמא תחשבו ששימוש המילה ''אלמנה'' בתורה מוגדר לאלמנה של ממש, אך רש"י (שמות כ"ב כ"א) מזכיר לנו אחרת. אלמנה היא קיצור לכל אדם הנמצא בתקופה קשה. אלמנה פירושה אדם חסר עבודה כבר שישה חודשים, אדם הסובל ממחלה מתישה, משפחות המתמודדות עם ילד בעל מוגבלויות, נער בסיכון או עקרות. כל הבעיות המטרידות את כלל ישראל נכללות במילה אלמנה. זוהי הפסגה של עשרת הדרגות של התשובה.
עניין ריבו אלמנה מצווה אותנו להרחיב את תחום דאגתנו ולשים את צרכי האחר בראש עניינינו. זהו עניין עיקרי עליו צריכים לחשוב ביום הרציני הזה של תשעה באב. הבעיות העומדות מול יהודים אחרים הן הבעיות שלנו, והדמעות הזולגות על פניהם הן מציאוּת בשבילנו, בדיוק כמו שהן בשבילהם. אם אנחנו מבקשים דרכים לשנות את עצמנו ולהכין את כל העולם לקבל את יום ביאת המשיח, אנחנו חייבים להתחיל כאן. נתעלה כאשר נצא מגדרנו לעזור לאחינו.
הרבנית ימימה מזרחי
החדר הוורוד
לפני שנתיים, לפני ראש השנה, הזדמן לי לשמוע את ראובן גרוס נואם. הוא היה אב אכפתי לשני בנים ושתי בנות בישראל. מסירותו ללימוד תורה וגידול בניו באידיאלים היפים כל כך עוררו השראה בכל מי שפגש.
אך אז אירעה טרגדיה וחייו וחיי משפחתו השתנו לעולם. שני אנשים נכנסו לביתם של משפחת גרוס והתיזו חומר ריסוס רעיל שגבה את חייהן של שתי בנותיו. הצער והכאב היוצאים מהאסון הזה חדרו עד אין קץ. בדרך נס, שני הבנים נשארו בחיים, אם כי פצועים בצורה חמורה. אבל ההפסד המורגש בתוך בית משפחת גרוס היה מעבר למילים. נשארו עכשיו במשפחה ראובן, אשתו ושני בניהם.
אחר האסון המכאיב הזה הגיע ראובן גרוס לנאום בכינוס של 14,000 נשים בישראל. הוא חלק להן דברי חיזוק, ואמר:
"בביתי, יש שני חדרים. חדר הבנים הוא כחול וחדר הבנות הוא ורוד. אבל אחרי אובדן בנותינו היקרות ששבר את ליבנו, אני ואשתי לא יכולנו עוד להיכנס לחדרן הוורוד. כולו היה מראה מייסר ומצער, משמלותיהן לחגים תלויות יפות בארון עד לנעליהן הזעירות והמצוחצחות מסודרות יפה.
"לפני ראש השנה אמרה לי אשתי, 'מה נעשה עם החדר הזה? צריכים לעשות משהו. הוא יותר מדי מכאיב.' הסתכלתי בה ואמרתי, 'את יודעת מה, מיכל? החדר הזה יישאר כמו שהוא. הוא יישאר ורוד לעולם. וזה משום שבסיפור השחור הזה שעברנו השנה, היה הרבה ורוד. הוורוד ההוא היה עם ישראל.
ראובן גרוס המשיך אז:
"מעולם לא חוויתי דבר כמו החום והאהבה המתקרנים מכל חברי עם ישראל מכל הרקעים הדתיים אז. מעולם לא הייתי כל כך קרוב לכל כך הרבה יהודים אשר הקפדתם על הדת שונה ממני. כאיש אשר גדל ולמד בישיבה מנעוריו, יחסיי ונסיוני עם יהודים אחרים מכל אורחות החיים היו מצומצמים. אך פתאום, אחרי המאורע הקטלני הזה, בעוד בניי הפצועים ישנו בחדר המיון, ראיתי עיני רופאים ואחיות מרובים מלאי דמעות, פניהם רטובים מהתייפחות. אחיות ניגשו אליי ושאלו, 'מה אוכל לעשות כדי לעזור? איך אוכל לומר תהילים?' אשתי ואני היינו המומים מהאהבה הקיימת בתוך עם ישראל. כולם השתתפו בצערנו ו'נשאו בעול' איתנו.
ואז ראובן גרוס גמר:
"ואז אשתי ואני אמרנו: 'רבונו של עולם, כאשר תסתכל עלינו מלמעלה ותראה את עוונותינו וטעויותינו המושחרות, אנא תזכור שבעולמך יש חדר אחד ורוד. והחדר הוורוד הזה הוא עם ישראל. בלבם האוהב הם מאירים את העולם ומחממים את אינספור חיי אחיהם."
זהו הדבר המגדיר באמת את כלל ישראל. אולי יש הרבה ממנו בעלי דעות, אמונות ומנהגים שונים. אבל מה שמאחד אותנו כעם הוא אהבת החינם שלנו אחד לשני. כשיהודי אחד שרוי בצער, כל יהודי שרוי בצער. אנו החדר הוורוד המוסיף צבע מבריק לחושך המופיע בחיים רבים. הוא צובע את פני הנמצאים בצרה. והחדר הוורוד הוא שיאיר את הדרך לביאת המשיח ויאחד את כולנו בבית ד' הזורח, בית המקדש.
הרב דוד קפלן
ייבוב מהכותל
לפני כמה שנים, זכיתי להיפגש עם הרב הבכיר של קהילת גייטסהד, הרב שרגא פייבל זימרמן. במשך השיחה שלנו, הוא סיפר לי על מפגש מעניין מאוד שהיה לו לפני זמן קצר:
"יום אחד, קיבלתי שיחת טלפון מגוי שגר בסקוטלנד. הדברים הראשונים שיצאו מפיו היו, 'שלום. האם אתה הרב הבכיר של היהודים?' לא ציפיתי לשאלה כה ישירה. מופתע, עניתי: 'לא בדיוק. אני הרב הבכיר של גייטסהד, אבל לא של כל העולם." ואז האיש הגיע ישר לעניין.
"עליי להודות משהו." ניסיתי להסביר שטעה בדת אותה הוא מחפש ושאולי ירצה ללכת לאיש דת בכנסייה הנוצרית במקומי. אבל בכל זאת הוא נשאר על הקו. "הרב," הוא חזר ואמר, "זה בנוגע ליהודים." "בסדר, אם ככה, בוא לביתי." לא הייתי בטוח למה לצפות, אבל נתתי לו הזדמנות.
כאשר הוא נכנס, הוא ניגש לשולחן שלי והתחיל להסביר את הסיבה להופעתו. "בחודש שעבר, טיילתי באירופה והגעתי לאחד ממחנות המוות. בזמן שהייתי שם, החלטתי להסתכל בתוך הקרמטוריום. נכנסתי וחשתי איך היה אמור להרגיש רגע לפני המוות. התחלתי אז לחשוב שאולי אקח מזכרת מהביקור שלי. ואז, תפסתי אבן מהקיר והוצאתי אותה."
האיש אז הוציא אבן ושם אותה על השולחן שלי.
"חשבתי על זה אחר כך," הוא המשיך, "והבנתי שלא הייתי צריך לעשות את זה. אבל כבר עזבתי את אירופה ולא יכולתי לשוב. אני עכשיו נותן אותה לך. כל מה שאתה חושב שאמור להיעשות איתה, בבקשה עשה. היא ברשותך." ואז האיש יצא ישר מן החדר ומחוץ טווח הראייה. לא היה אפשר עוד למצוא אותו.
כרגע הייתי 'תקוע' עם אבן מהקרמטוריום על השולחן שלי ולא ידעתי מה לעשות. אבל ידעתי שקודם כל, אני צריך לבדוק את האבן בזהירות לגבי שאריות דם. לו היה דבר כזה על האבן, אולי היה צריך לקבור אותה. אז בדקתי אבל לא מצאתי דבר כזה.
צלצלתי לרב שלי, הרב דוד סולובייצ'יק שליט"א, בישראל. הסברתי לו את המצב והצגתי את הבעיה. "מחד גיסא," אמרתי, "נראה שאין בעיה הלכתית לזרוק את האבן. אין שארית בה שתחייב לשמור אותה במקום מיוחד. מאידך גיסא, היא לא אבן פשוטה כמו כולן. היא מהקרמטוריום."
אחרי שהצגתי את השאלה הזו לרבי דוד, שררה דממה בקו הטלפון. ברור היה שהוא חושב על העניין ומתלבט בזהירות איך להמשיך.
אחרי עשר דקות, רבי דוד דיבר. "יש פסוק," הוא אמר. "חבקוק אומר לנו, 'אבן מקיר תזעק' (חבקוק ב' י"א). הייתה תכלית מסוימת לאבן ההיא מהקרמטוריום. היא זעקה לד' אודות הכאב שסבלו בניו ועל מותם האכזרית. היא העידה על הזוועות המחרידות שנגרמו לאבותינו. האבן הזאת חייבת לשוב למקומה."
ואז רב דוד סיים, "בפעם הבא שתהיה שם, תחזור אל הקרמטוריום ותחזיר את האבן הזאת. שם מקומה המתאים. תפקידה בעולם הוא בדיוק שם, בקיר בו הייתה קודם. היא ראתה את מותם של אלפי יהודים. לעולם היא תעמוד כמצבת זיכרון לאימה שהייתה עדה לה."
ואכן, אחרי חודשים מעטים, הרב שרגא פייבל זימרמן עצר באירופה, איתר את הקרמטוריום והשיב את האבן למקומה.
אפשר לראות את האבן כמו אבן פשוטה, אך בעצם יש לה משמעות עמוקה יותר. היא מציגה את ההיסטוריה הסוערת של עמנו. אבל יש בה אף יותר מזה. האבן, לא רק שהיא עדות שלא נשכח לעולם, היא עדות שלעולם לא נשתכח. היא האבן שלא רק בוכה על עברנו, אלא גם מצהירה בגאווה על עתידנו. אין שאלות על הרוח היהודית הבלתי ניתנת לשחיקה. אפילו בקרמטוריום שורף, היא לא תיכבה לעולם. נחיה לנצח בתוך הלהבות ונתגבר, אפילו, על האסון הגדול ביותר.
הרבנית אסתר יונגרייז
תפקידנו הנצחי
באחד מהטיולים שלי לאירופה המזרחית, הזדמן לי לשאת דברים בהונגריה ובפולין לפני מספר שרים מכובדים. אחרי שסיימתי לנאום בהונגריה ניגש אליי אחד מן השרים עם שאלה חוקרנית.
"גברת יונגרייז," הוא אמר, "האם את כועסת?" לא הייתי בטוחה למה הוא מתכוון. עניתי, "האם אני נראית כועסת? אני מקווה שלא." אבל הוא לא התכוון לכך. "האם את כועסת בליבך? את חייבת להיות כועסת משום שזוהי המדינה בה חוקקו הרבה חוקים נגד עמך." סוף סוף הבנתי את כוונת שאלתו, והמשכתי להבהיר נקודה חשובה שהוא פספס.
"הרשה לי להגיד לך משהו על ההיסטוריה היהודית," התחלתי. "לפני אלפי שנים, היו לי אחים ואחיות שהיו משועבדים ומעונים באכזריות במצרים. היו להם כל הסיבות שבעולם לכעוס ולרכז את כל כוחם בנקמה נגד אדוניהם חסרי הרחמים. אבל לא עשו כן. במקום כך, הם התמקדו בבניית העם מחדש. זוהי זהותנו כיהודים. יש לנו יותר מדיי הרבה להשיג כדי לכעוס. במקום כעס, אנחנו בונים מחדש.
"מאות שנה מאוחר יותר הותקפנו שוב. גלינו כעבדים לבבל. כאשר יצאנו מירושלים, דם הציף את הרחובות ועלה בגובה הברכיים. אבל עדיין לא כעסנו או התייאשנו, למרות המכות מהמענים הבבליים. במקום זה התחלנו לבנות שוב. לא היה לנו זמן לכעוס.
"ואז באו הרומאים וגם הם עינו אותנו ומכרו אותנו לעבדות. אבל עלִינו והתקדמנו כעם. ואחרי אלפי שנים, מה קרה לרוסיה הקומוניסטית? היה אסור לנו לשמור את המצוות בחופשיות, אבל בנינו את יהדות רוסיה ככוח הגדול בעולם היום.
"ואז היה היטלר ימ"ש עם הפתרון הסופי שלו. אבל, כמו שהוכיחה ההיסטוריה, הוא היה לפתרון הסופי ואנחנו קיימים היום.
"אז," אמרתי לסיכום לשר ההונגרי, "אין לנו זמן לכעוס. אנחנו בני א-לקים, שתמיד נושאים עינינו לבניית עתיד בהיר יותר. אף פעם לא מתירים לעבר לדכא אותנו ולמנוע אותנו מלהתקדם."
אבל, אף על פי שזו אמת לאמיתה, צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת חיונית. מאין שואבים באמת את הכוח להמשיך? מה דוחף אותנו לצעוד קדימה למרות הסיכויים העצומים נגדנו?
אספר לכם סיפור.
כשהייתי ילדה בברגן בלזן, כל בוקר עמדתי למסדר. ראשי היה מגולח, לבשתי סמרטוטים וכינים שרצו עליי. זה לא היה מראה יפה. פשוט עמדנו שם, מחכים עד שיבואו הנאצים. אבל צעירה כמו שהייתי, כל פעם שהסתכלתי בשומרים הנאצים, הייתי אומרת לעצמי, "ברוך ד' שאני לא משתייכת לעם הזה. ברוך ד' שאבי הוא איש קדוש ולא רוצח."
אולי אתם תמהים איך הייתי מהירת תפיסה בדרגה כזו בילדותי. יותר לי להגיד לכם איפה קיבלתי חכמה כזו.
כל יום במחנות המוות, כל אחד מאיתנו קיבל מנה קטנה של לחם. הייתה זו פיסה דלה, מיועדת לאדם אחד, ולא הסירה כלל את כאבי הרעב. למרות זאת, אבי היה לוקח את לחמו הקטן, מברך עליו ואוכל רק קצת. הוא אז היה מתאמץ להחביא את השאר, ואומר לנו ביידיש, "קינדרלעך, ספרו את הימים עד השבת."
כששבת הגיעה, באמצע הלילה, עם עכברים וחולדות סביבנו, אבי היה אוסף אותנו הילדים ואומר לנו שוב ביידיש, "עצמו את עיניכם, בניי היקרים. אנחנו בבית. אמא רק עכשיו אפתה חלות טעימות טריות. הן עדיין חמות." אבי אז היה מוציא את הפירורים היקרים שנשארו שהוא חסך, ונתן אותם לנו. ואז הוא היה שר את הפיוט היפה ''שלום עליכם''.
פעם אחת כזו, אחי הקטן משך בזרועו של אבי ואמר, "אבא, אינני רואה מלאכים כאן. איפה מלאכי השבת?" אבי לא יכול להתאפק והתחיל לבכות. הוא אז הסתכל באחי ואמר בעדינות, "אתם בניי. אתם מלאכי השבת."
אם אתה יודע מי אתה ואתה יודע שיש משמעות ותכלית לחייך, אז לא משנה מה יביאו לך החיים. תוכל ללכת בכבוד. זהו מה שהשריש בנו אבי כשהיינו ילדים. אנחנו היהודים חיים בתפקיד נצחי. לעולם לא נוכל לשכוח מי אנחנו. אנחנו בני ד' היקרים שחיים חיי קדושה, חסד ובנייה מחדש. לא משנה אילו אתגרים אנו סובלים, באופן לאומי או אישי, אנחנו עולים ומתקדמים בחזון של חיים ושגשוג תוסס. אפילו בתנאים הקשים ביותר, אנחנו בטוחים על עתידנו ותפקיד חיינו. וכל זה משום שהנשמה היהודית לעולם לא תיכבה. אפילו בחשכת גלות, נשמתנו תמיד תישאר בוערת בתקווה ואפשרות בנייה מעלה וקדימה.
הרב זכריה וולרשטיין
היד שמאחורי הכוס
אספר לכם סיפור.
בפלטבוש, ניו יורק, הייתה אישה שישבה מחוץ למסעדת טייק אווי צ'פ-א-נוש במשך היום, גובה כסף צדקה לעצמה. וכמובן, העוברים ושבים נתנו מטבע או דולר אל תוך הכוס בידה.
כשאני עצמי עברתי לידה, הייתי רגיל לתת לה דולר בערך ולדרוש בשלומה. ידעתי שאני עוזר בכך שאני נותן לה כסף מדי פעם, והרגשתי טוב עם זה.
לפני כמה זמן, בבוקר יום שישי, הגעתי קצת יותר מוקדם מהרגיל. ניגשתי אל האישה וראיתי נערה עומדת לידה, נותנת לה כוס קפה ומאפה שוקולד. הסקתי שהיא קנתה את הקפה והמאפה מהפיצריה, Jerusalem II, מעבר לרחוב. שהמשכתי לעמוד ולהתבונן, האישה הודתה לנערה שהביאה לה את האוכל והתחלתי לתהות מדוע היא יצאה מגדרה לעזור לאישה הזו. ואז, עקבתי אחרי הנערה למצוא את התשובה.
"מותר לי לשאול אותך משהו? האם זו הפעם הראשונה שעשית את זה?" היא הביטה בי ואמרה, "לא, אני עושה כן כל שבוע." השתוממתי, והמשכתי לחקור בסקרנות. "מדוע את לא נותנת לה כסף כמו כולם?" ואז היא גילתה את הסיבה האמיתית למעשיה.
"הרב וולרשטיין, אתה לא מבין. האישה הזו צמה כל היום. היא יושבת בכיסאה וממאנת לקום ולקנות אוכל בשבילה. היא אישה ענייה. נראה לה שאם היא תלך מעבר לרחוב, שלושה או ארבעה אנשים יצאו מצ'פ-א-נוש והיא תחמיץ כמה דולרים מעטים. אני ראיתי את זה ואני יודעת את זה. לכן אני יוצאת מגדרי וקונה לה אוכל. זוהי הצדקה שלי ואני יודעת שזה עוזר לה."
אחרי ששמעתי מה שאמרה הנערה הזו ועזבתי, ממש התפלאתי. "מהו ההבדל," חשבתי לעצמי, "ביני לבינה? אני רואה אישה אוחזת בכוס צדקה. ואני חושב לעצמי, "חבל, אתן לה קצת כסף.' מחשבתי היא, 'אני רואה כוס; הנה דולר.' אך מה רואה הנערה הזו? היא רואה משהו שונה לגמרי. היא רואה את האדם האוחז בכוס. היא רואה אישה קרה ורעבה הזקוקה למזון כדי להתקדם ביום. רק הנערה הזו ראתה זאת. אני אף פעם לא ראיתי את האדם."
זהו פירושו של מבט שני. במבט הראשון, רואים כוס ורק כוס. אבל במבט השני, רואים עולם אחר לגמרי. פתאום, רואים יד קשורה לכוס ואדם קשור ליד. ואז מסיקים שלא פשוט נושאים ונותנים בדולרים וסנטים. מטפלים באדם שיש לו הרגשות ותקוות להיות אהוב ומוערך. ואז, כמו שעשתה הנערה הזו, עוברים את הכביש וקונים כוס קפה ומאפה. ככה משנים את עולמנו. המבט השני הוא שיזכה אותנו לראות באור פניו של משיח, ביאתו במהרה בימינו.
הרב יוסף יצחק יעקובסון
אחרי שלושים שנה
במשך מספר שנים אחי העביר שיעור תורה שבועי במנהטן בכל יום רביעי בערב. הרבה אנשים הרוצים להרחיב את דעתם על התורה הגיעו לשיעור. הוא הצליח יפה וחיזק חיים רבים.
ליל רביעי אחד נכנס איש שאף פעם לא הגיע לפני כן. הוא ישב והקשיב יפה לשיעור. אבל אחי הבחין מהר שמשהו לא היה כשורה. לנער הזה היו כישורים מוטוריים לקויים. חוץ מהפרעות קול ודיבור, היה קשה לו לפעול באופן עצמאי. ואכן, כשאחי דיבר איתו מאוחר יותר, הוא למד על סיפורו המעציב. האיש הזה נולד עם הפרעה נוירולוגית. מייד אחרי לידתו, הרופאים הודיעו להוריו שבנם יהיה קצת מוגבל ויהיה זקוק לטיפול מיוחד לכל שאר חייו.
ההורים עמדו במצב לא נוח, לא היו מוכנים לגדל ילד נכה. הם התלבטו מה לעשות ולבסוף החליטו לשים אותו במוסד לבעלי צרכים מיוחדים. מאז הלאה, אף פעם לא התערבו חייהם כלל. למרבה הצער, הילד הקטן גדל בלי להכיר את הוריו.
הילד הזה עכשיו היה מבוגר בן שלושים. הוא עדיין לא פגש את הוריו למרות ששניהם גרו במנהטן, במרחק של דקות מועטות זה מזה. כל חודש, אביו שלח לו צ'ק גדול וסיפק את כל צרכיו. אבל אף פעם לא נפגש עם הוריו פנים אל פנים או יצר איתם שום קשר.
אחי הקשיב לאיש הזה ומצבו המדכא עורר בו חמלה רבה. ליבו יצא אליו. הוא רצה לעזור באמת והחליט להעלות את הנושא לדיון. הוא התקשר לאביו של האיש ואמר לו, "פגשתי את הבן שלך, ואני רק רוצה להודיע לך שיש לו נשמה כה רוחנית ורגישה. אולי באופן גשמי הוא סובל ממוגבלויות חמורות, אבל אני מבטיח לך שתהיה זכות להיפגש איתו." אחר שנייה, דממה שרתה. אחי קיווה שזה היה המרכזן.
הוא צלצל לאב שנית ונקלע בקול מתוסכל. "לא קיבלת את המסר. צא מהחיים שלי!" עכשיו אחי ידע שאין זה המרכזן. אבל הוא לא ויתר.
היה די קשה לאחי לצלצל בתחילה, ועכשיו הוא גרם רק לעוד טינה ותסכול. אבל הוא לא היה מוכן להניח לעניין. אחרי כמה חודשים, הוא ניסה שוב. אך הפעם, הוא התקשר לאמו של האיש. אולי, חשב, היא תיכנע קצת, משום שהיא ''יידישע מאמע''. אחרי שהוא הציג את עצמו והסביר את הסיבה בגינה צלצל, הוא אמר, "אני מציע שתיפגשי עם בנך." בכיות נשמעו בצד השני של הקו. ואז אמרה האם, "אני מצטערת, אבל אנחנו לא מוכנים לשקול מחדש את ההחלטה שקיבלנו לפני שלושים שנה. הרפה מהעניין."
אחי התחיל אז להתווכח איתה. "אני ממש לא מבין. יש ילדים שהם יתומים. אי אפשר להם להיפגש עם אביהם או אמותיהם לעולם. הם עשויים לתהות שנים רבות על איך היו הוריהם. אבל הנה, את גרה באותה עיר עם בנך, במרחק עשר דקות, ואת מונעת ממנו את ההזדמנות לראות אותך פעם אחת! מה הוא מבקש? אינו מבקש לעבור לגור בביתך, וגם לא תובע שתעברי לביתו. כל מה שהוא רוצה הוא לראות אותך. האם זהו דבר גדול מדיי לבקש?"
אחרי שהוא העביר את המסר החזק הזה לאם, סוף סוף היא נכנעה. "בסדר, אדבר על זה עם בעלי."
בשבוע הבא, אחי צלצל לאב האיש והתפלמס כמו שעשה בפעם הראשונה. אבל הוא לא קיבל את התשובה הרצויה. "תן לי לחשוב על זה במשך שבוע," אמר האב. אחרי שבוע, האב סוף סוף ויתר. "בסדר," אמר, "נסכים לראות אותו. אבל בתנאי אחד: אתה תצטרף אלינו." אחי, סבור שהאב רצה חוצץ, תכנן ששניהם יבואו לבית ההורים ביום ראשון הבא.
סוף סוף הגיע יום ראשון. אחי והנער הזה נסעו לבית ההורים. הבית גבל על סנטרל פארק במנהטן; היה לו נוף יפהפה של קו הרקיע של ניו יורק. ברור היה שמשפחתו של האיש הזה הייתה אמידה.
הנער ישב מול הוריו. עיניהם של אף אחד מהנוכחים לא נפגשו. אט אט התחילה שיחה על מזג האוויר, אבל לא התקדמה כל כך. סוף סוף, אחי שבר את הקרח. "באנו לכאן מסיבה אחת. כאשר פגשתי את בנכם לפני כמה זמן, יכולתי להבחין מייד שיש לו עומק רב. הוא נער נעים וטוב לב. יש לו הרבה פוטנציאל. חשבתי שתהיה זכות בשביל הוריו, לפגוש אותו אחרי כל כך הרבה שנים."
דממה אז שרתה בחדר.
ואז הנער התחיל לדבר. עם הפרעת הקול שלו, הוא אמר, "פאפע, מאמע, אינני מושלם. אתם יודעים, מעולם לא הייתי מושלם, מלידה. אך אינכם גם. פאפע, מאמע, אני מחלתי לכם על הפגמים שלכם. אני מקווה שיום אחד תוכלו למחול לי על הפגמים שלי."
שתיקה שבה לחדר. אחרי זמן לא-רב האם התחילה להתייפח וניגשה לבנה לחבק אותו למה שנראה כנצח. אביו אז הלך בעקבותיה, וחבק את בנו האהוב.
אחי ראה שהוא השיג את מטרתו, פטר את עצמו ועזב את הבית. עכשיו הוריו של האיש יטפלו בו. הם התאחדו אחרי שגרו שלושים שנה באותה עיר, במרחק של עשר דקות, אבל היו כה רחוקים זה מזה. לבם שהיה כל כך רחוק כעת התקרבו ברגע של אהבה הדדית, שאינה תלויה בדבר.
בהגיענו לתשעה באב, היום המזכיר את חורבננו האיום, זוכרים מדוע הוא התרחש. כפי שאמרו חז"ל, שנאת חינם עמדה בתוכו (יומא ט' ע''ב). היא-היא שהרסה את ירושלים ואת בית המקדש, ויש לה את הפוטנציאל לעשות כן למשפחות ולחברים. אבל יש פתרון פשוט למצבנו המיואש. וזה תלוי בתשובתנו לשאלת הנער. האם מחלנו לילדינו, משפחתנו וחברינו על פגמיהם? אף אחד אינו מושלם, אבל לכולם יש משהו מיוחד לתרום. כאשר נכריע לאמץ את הגישה הזו אל ליבנו, נוכל לצפות ליום שחיכינו לו, בו נתאחד עם אבינו שבשמיים ונחזור הביתה לעולם.
Timely Torah insights, stories, and anecdotes from your favorite TorahAnytime speakers, delivered straight to your inbox every week.
